לא אכפת לי מה אחרים אומרים או חושבים

השבוע כתבתי תגובה לפוסט באחת הקבוצות, בו דיברו על התפתחות. אז תהליך ההתפתחות שלי מלא בתובנות, אולם אני חושבת שאחת התובנות החשובות ביותר שפיתחתי היא: לא אכפת לי מה אחרים אומרים.
שבעקרון, זה נשמע קצת יומרני לומר דבר כזה. שואלים אותי, לא יפריע לך אם אחרים יגידו שהשמלה מבליטה לך את הישבן ? אם האאוטפיט שלך הוא צבעוני מדי ? או שיאמרו שלא אסתטי שאלך בשמלה קצרה כי רואים לי את הרגליים ? התשובות לכך הן: לא, לא ולא. באמת ובתמים זה לא מזיז לי. אפילו לא כהוא זה. האם זה תמיד היה כך? ממש לא. אז בפוסט זה, אנסה לשקף לכן קצת איך תפיסת עולמי השתנתה במובן הזה, בתקווה שתקבלנה השראה לאמץ את הגישה הבריאה הזו.

עוד בגיל הנעורים…

אני מסתכלת בתמונה הזו היום ואומרת וואוו!! נערה יפה ונשית, בת 16, תמונה מדהימה. אבל….ויש אבל. כל היום הייתי עסוקה ב-"מה אחרים חושבים על איך שאני לבושה". אני זוכרת את עצמי מסתכלת במראה, גם בשנים יותר בוגרות, לדלג בקלילות על השאלה- "האם אני אוהבת את זה" וישר לקפוץ לכל ה"פגמים" שלי ומה יאמרו עליהם. הישבן, הירכיים, הקרסוליים, איפור כזה, איפור אחר, עם פוני, בלי פוני, ג'ינס מתרחב, ג'ינס צמוד לא משנה מה! תמיד בראש מדמיינת כאשר תפגוש אותי חברה או כאשר יביטו בי חבריי לשכבה- מה יגידו. וזה חירפן אותי. אבל זה היה מושרש כל כך עמוק שרק לפני שנתיים התחלתי להשתחרר מזה.

אני זוכרת, היתה בחורה אחת בשכבה, שנחשבה בזמנו "ערסית". היא היתה היחידה בשכבה, הלתבשה באופן חריג, התאפרה באופן מוגזם לדעת כולם ומה שאף פעם לא הצלחתי להבין, איך לעזאזל לא מזיז לה מה כולם חושבים ?! וניסיתי לאתגר את עצמי לנהוג באותו אופן. אבל תכל'ס בנות, לכשהגיע הרגע, אולי שחקתי אותה שלא מזיז לי מה אומרים, אבל בתוך תוכי זה אכל אותי.

חלפו השנים

חלפו להן השנים והנה אני, אשה בוגרת, גילאי 30+, עצמאית, מנהלת משפחה כולל בעל מקסים ושני ילדים מושלמים, לובשת משהו, מתחילה לקבל ביקורת מאמא/ חברה/ משפחה או סתם ממישהו לא חשוב. וזה אוכל אותי. וזה יכול להיות החל מ-למה השורש שלך לא צבוע? זה לא נראה טוב…מתי עשית ניקוי שיניים? לא, כי את חייבת. אולי תשני צבע בשיער? לא יפה לך ככה. למב לא שמת מחטב? למה לא שמת עליונית שלא יבליט לך? ומה לא…הרשימה אין סופית.

בשלב כלשהו, הבנתי שזה לא רק הלבוש. זה גם השומן. וזה עוד הרבה דברים גם בהתנהלות שלי שלעיתים גררו ביקורת מאד מעצבנת ומיותרת מכל מיני גורמים (ולא, אני לא מדברת על ביקורת בונה שחשוב ללמוד ממנה). אבל מה שבאמת עצבן אותי, שזה אני בכלל מתייחסת לאנשים האלו, או נפגעת. מאד נפגעת.

תמיכה מנשים נוספות- קבוצות סגורות בלבד

כשהגיע השלב של ההתפכחות העצמית, לפני שנתיים, הצטרפתי לקבוצות שונות בפייסבוק, כאשר המרכזית היתה "אופנה מלאה ישראל". העלתי המון תמונות, קבלתי המון חיזוקים ומחמאות והתחלתי להשתעשע בסטיילינג. אבל, לא היה בי האומץ לפרסם תמונה שכזו בעמוד שלי. רק בקבוצה סגורה. פחדתי מה אנשים יגידו. פחדתי, שעל אף שהחלטתי שאני לא נפגעת יותר ושמה ז' על מי שיש לו מה לומר, זה לא ילך. ולא רציתי להפגע.

מגיע הרגע- אני נחשפת גם בדף שלי

ברגע שהרגשתי מספיק בטוחה בעצמי, מספיק בטוחה בכך שלא אכפת לי מה יגידו, שבאמת לא אכפת לי מה יגידו- העליתי תמונה בדף הפרטי שלי. והתגובות היו מדהימות. ועוד תמונה ועוד תמונה ועוד פוסט חושפני, פותחת עוד פצע ועוד אחד והבטחון פשוט נוסק לשמיים. במקביל, אני מכירה את מעצבות הפלאס סייז, מעצבות תכשיטים וחיה ונושמת Fashion. היצירתיות, אשר תמיד היתה חלק ממני, פרצה גם בתחום הסטיילינג. וזהו, אני כבר בעולם אחר. אני מוערכת בעיקר בזכות כך שאני מעריכה את עצמי ובהחלט נותנת לעצמי קרדיט על כך.

ההוכחה הראשונה שהגעתי למצב שבאמת לא אכפת לי

אני חושבת שבגד ים היה אחד החסמים הבולטים שלי במהלך שנותיי הבוגרות. אין מצב ולו חצי מצב ללבוש בגד ים בלי לקשור סביבי משהו. הגעתי למסקנה שאני רוצה ליהנות בים ובאמת ובתמים, וגם כפי שתראו עכשיו, ממש לא מעניין אותי אם למישהו יש משהו לומר על הרגליים שלי. וגם לא מזיז לי שזווית הצילום לא מחמיאה ואז הרגליים נראות גדולות יותר. כי מה שאני רואה בתמונה הזו, זו אישה כל כך מאושרת, משתזפת ולאחר מכן מטיילת בחיוך על שפת הים. אני זוכרת את הרגש. ממוקדת בעצמי נטו. בהנאה שלי מלהתרוצץ על הילדים בין הגלים. כל מה שמסביב- רעש רקע.

איפה…איפה זו שאומרת לי כל הזמן שלחשוף את הרגליים שלי זה לא אסתטי ? ואם את קוראת את המילים הללו, את מוזמנת לשמור את דעתך לעצמך 🙂

ולא אכפת לי…

צבעונית וים אקססוריז

עגילים שלא דופקים חשבון

חצאית טול

מכנסיים קצרים

גרביון רשת וחולצת בטן

"יותר מדי" אקססוריז

כל אחד מהלוקים הללו קבל המון תגובות חיוביות אך גם מעט תגובות שליליות. אני רק מחדדת, זכותו של אדם לחשוב מה שהוא רוצה, אבל אין שום סיבה שהוא ישתף אותי אם יש לו סתם ביקורת שלילית מיותרת. ואם שיתף, וואלה לא מזיז לי.

אסיים ואומר כי התובנה הזו מתפתחת מעבר לאופנה ולדימוי גוף, והבטחון שלך בעצמך נוסק לשמיים.

אוהבת,

ניצן

להצטרפות למועדון הפלוסיות לחצו כאן

עקבו אחריי גם באינסטוש