עמוד הבית » דימוי גוף ואופנה » את כל כך יפה, לא חבל?!

את כל כך יפה, לא חבל?!

לפני מספר ימים, עשיתי סקר בקבוצת מועדון הפלוסיות. סקר, אשר בא לבחון איזה חלק בגוף הן הכי אוהבות. התשובה הרווחת היתה צפויה- "הפנים". "את כל כך יפה- לא חבל?" זהו בעצם סיפור חיי. ואם אתעמק לרגע, הדבר עלה משני גורמים: ביקורת של אנשים הסובבים אותי ואילו השני, ביקורת שלי כלפי עצמי. ביצה ותרנגולת יש ויאמרו. והתקשורת שמנציחה את עצם העובדה שבכדי להיות "משהו", את צריכה להיות רזה. מנחה רזה. מגישת חדשות רזה. דוגמנית רזה. אז איך היו אומרים? מילא היית מכוערת…אבל יש לך פנים כל כך יפות!! לא חבל?! והיום אני שואלת את אותם אנשים- חבל על מה בדיוק? אז בואו אספר לכן קצת מה היה ואיך הצלחתי להתגבר על הנושא.

את כל כך יפה, לא חבל?!  — המשפחה

המשפחה היא מבצרך מיום היוולדך. אך טבעי שזהו המקום הראשון שתהפכי להיות ל-"את כל כך יפה, לא חבל?!". גם אני חוויתי זאת. סיפור חיי. הכוונות הן תמיד טהורות, אין לי בכך ולו צל של ספק. אמא, אבא, אח, אחות…רוצים בטובתנו בלבד. "זה לא יפה", "זה לא בריא" ועוד ועוד ועוד. באמת מכוונה טהורה שכאשר תרדי במשקל, יהיה לך טוב יותר. מעין אקסיומה כזו. וכל יום, כל היום, חפירות בנושא. בגיל 14 לקחה אותי אמא שלי לשומרי משקל. בתקופה שעוד לא היו נקודות, פשוט מגוון תפריטים. כי ילדה בת 14 במידה 42 זה כנראה נתפס כקצת טו מאץ' וצריך לעצור את זה לפני שזה "יתפח". אז דיאטה פה ודיאטה שם וחפירות על. מה שהמשפחה לא מבינה, זה שהיא משיגה את המטרה ההפוכה. במקום להיות מאושרת, נושא המשקל קינן בי כל השנים והכאיב לי.

את כל כך יפה, לא חבל?! — בית הספר/ צבא

 

עוד מגן הילדים ובהמשך דרך בית הספר היסודי, התיכון ואפילו הצבא, את נמצאת יחד עם מה שקרוי "סביבת השווים". שם כל כך לא הגיוני, מאחר שכולם בסביבה הזו אינם שווים זה לזו. ילדים הם רעים ואומרים את מה שהם חושבים ישר בפנים, ללא מחסומים. ואני לא מדברת דווקא על הילדים המציקים, כיוון שזהו לא הנושא המדובר. אותן "חברות", שכל היום אוכלות מה שבא להן ולא משמינות, או שפשוט אוכלות כנראה קצת יותר חסה ו-"חזה עוף על מגש פסים" כי זה ממש טעים (איכס!), טורחות להזכיר לך שוב ושוב שאת השמנה ומה עם הדיאטה ו…- לא חבל?! ראיתי פרק בסדרה "חברות", בשם :"החברה הפחות שווה". בחטיבת הביניים היתה לי אחת כזו. היא היתה רזה כמובן ויפה ומקובלת. אני הייתי על תקן ה"חברה הפחות שווה". למה? כי אני מידה 42 ולא 36. וכשאמא רואה את המצב, שוב מגיע הרצון והכוונות הכה טהורות של "את כל כך יפה, לא חבל?!".

את כל כך יפה, לא חבל?! — אני לעצמי

כמעט בכל סיטואציה אפשרית, טרחתי להזכיר לעצמי שמשהו מתפקשש לי בחיים בגלל שאני שמנה. אני לא מקובלת ביסודי- כי אני שמנה. אני הכבשה השחורה במשפחה (מחשבה סובייקטיבית ולא תואמת את המציאות)- כי אני שמנה. בתקופות ללא חבר- אני לא מצליחה למצוא אהבה כי אני שמנה. ובתקופות פרידה- מאשימה את ההשמנה. ומכל אלו, נגזרת אותה אקסיומה שלי כלפי עצמי-
מותק! את רוצה להיות מאושרת ולהצליח ולרכב עם אביר מושלם על סוס לבן אל עבר השקיעה- תרדי במשקל!

אז איך פתאום התהפכו הדברים?

במילה אחת:"אופנה". עם כל האג'נדה שלי לאהבת  הגוף שלי כמו שהוא, בודי פוזיטיב וכו', הדבר ששינה את חיי היה היום שבו ראיתי במו עיניי שאני יכולה להיות שמנה ולהרגיש נסיכה. וזה היה רק כאשר ראיתי זאת בפועל וגיליתי שיש איפה לקנות שמלת ערב מהממות שאני נראית בהן מושלם. פתאום קלטתי, נפל לי האסימון. די מהר, הבנתי בנוסף, שרוב הנשים הינן במידה 40 ומעלה. מה שרואים במגזינים ובתקשורת, או במידות ברשתות האופנה ממש לא מייצג את מה שקיים בפועל. אין שדה של נשים במידה 36 ואישה אחת במידה 48 מסתובבת ביניהן. והכרתי אלפי נשים כאלו, במגוון מידות והרגשתי פשוט "בבית". אבל, כאן נכנס נושא אהבת הגוף שלי. מיום ליום, ככל שהתחזקתי יותר והבנתי יותר, גמלה החלטה בליבי שאני מסרבת לחיות במלחמות עם הגוף שלי. אני פשוט אוהבת אותו. אם יתחשק לי להוריד במשקל מסיבה זו או אחרת, אלך על זה. אבל כל עוד זה לא רלוונטי אני מאושרת בדיוק באותה מידה.

זכרו: אתן יפות כולכן ולא חבל על כלום!

באהבה,

אני 🙂

 

רוצות לראות לוקים מהממים שלי להשראה?

עקבו אחרי גם באינסטגרם

להצטרפות לקהילת הפלוסיות לחצי כאן

אודות ניצן אברמוביץ'

באותו הנושא...

אז מה הייתי קודם בכלל?

היי בננות,   הבטחתי לכן שבוע שעבר, שהשבוע אכתוב לכן קצת על הלפני. כי רובכן …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *